בחודש שעבר קיבלתי החלטה קבל עם ואינסטגרם ליצור תכשיט חדש מדי שבועיים ולהעלות לחנות האטסי שלי. אז אכן עמדתי בתוכנית, אבל כל תוכנית היא בסיס לשינויים, והשינוי המרענן בחיי הוא מקום עבודה בו אני מלמדת צורפות במעון לנוער בסיכון.
לעבודה הזו הגעתי עם המון חששות:
דבר ראשון אני מחליפה מורה ותיק שנמצא שם שנים רבות ומכיר היטב את הנהלים והנערים ויש לו קשר חזק איתם, כך שאני נכנסת לנעליים מאוד גדולות.
דבר שני, מדובר בנוער שביצע עבירות שונות, והעבודה בסדנת הצורפות היא עם כלים שעלולים להיות מסוכנים אם לא משתמשים בהם כראוי.
ולבסוף ישנו החשש של היכולת שלי לשלב את העבודה הזו עם העבודות הנוספות שלי, בין אם זה בחנות לבגדי יד שניה או בין אם זה בסטודיו הפרטי שלי.
עד כתיבת הפוסט הזה יצא לי להיות ביומיים חפיפה עם המורה שעוזב, והחששות שהיו לי התחפפו להן.
דרך ההוראה שלי את יסודות הצורפות בבתי ספר קודמים, אני כבר מכירה את התרומה של המקצוע הזה לביטחון העצמי של בני הנוער, לשקט הנפשי שלהם ולתחושת המסוגלות. אך במקום החדש הזה יש משהו נוסף שטרם חוויתי, הזדמן לי לראות את דרך העבודה בסדנא, להכיר מעט את הנערים ולהיווכח בחריצות, במסוגלות, בהתמדה, ביכולת הבלתי נתפסת להישאר חיוביים ועם מוטיבציה גבוהה גם כשלא הולך, גם כשמסביב הרוחות סוערות (ולא כי חורף עכשיו) ובסופו של דבר להיווכח בתוצרים המדהימים שיוצאים תחת ידיהם.
אז אני מתחילה את החודש הזה בהתרגשות, בציפייה לבאות, ובידיעה שאני אלמד את בני הנוער באותה מידה שהם ילמדו אותי, ורואה במקום המקסים הזה יותר סיכוי מסיכון.
Bình luận