ב-1 בספטמבר לפני שנה התחלתי את עבודתי כמורה לגאוגרפיה בבית ספר חדש בתל אביב. תקופת קורונה ותוך פחות משבוע מצאתי את עצמי בבידוד מלמדת בזום, כשהחגים מלווים בסגרים, ואני עם ילדה בת שנה וחמישה חודשים על הידיים מנסה להעביר שיעור אחרי שיעור, להיות עם הילדים שיושבים מול המסכים בעיניים כבויות ובמקרים רבים גם המצלמות שלהם באותו המצב.
אחרי החגים הסגר נגמר, אך הלמידה מרחוק נמשכה, והקושי גם כן. לשמחתי, בית הספר בו לימדתי פתח את שעריו למורים שרצו ללמד קבוצות קטנות, לפגוש עיניים ישירות במבט ללא מסכים מפרידים, ואני ידעתי שאני רוצה לצאת ולתת לתלמידים שלי מעבר לגאוגרפיה משהו קצת אחר. אז בהסכמת ההנהלה פתחתי קבוצות ללימוד צורפות בבית הספר, והצעתי לתלמידים לבוא ולצרוף יחד תכשיטים.
באחד הימים המנהל קרא לי ואמר שהבוקר הגיעה תלמידה ללא ילקוט, ביום שהקפסולה שלה בחופש (בימים שהקפסולה שלה למדה היא לא טרחה כלל להגיע), והוא כמעט ושלח אותה הביתה, אבל אז הסתבר להפתעתו שהיא קמה מוקדם, עלתה על אוטובוס והגיעה במיוחד לשיעור הצורפות שהתחיל בשמונה ורבע בבוקר, פשוט כי זה היה לה חשוב. אותה תלמידה חיכתה לשיעורים האלה, הם גרמו לה לקום מהמיטה, להתארגן ולבוא לבית הספר, ואפילו הזמינה חברות נוספות להצטרף לשיעורי הצורפות.
הסיפור של אותה נערה לא היה חדש עבורי, ראיתי גם בבית הספר הקודם שלימדתי בו את הנערות והנערים שנשארים אחרי שעות הלימודים לשיעורי הצורפות בזמן שחבריהם לספסל הלימודים הלכו הביתה. ראיתי איך הצורפות מציבה להם אתגרים, וכיצד הם מתמודדים איתם, יוצאים בתחושת מסוגלות, ערך עצמי, הנאה, ביטחון וכמובן מיומנויות חדשות של יסודות הצורפות.
את ה-1 בספטמבר השנה פתחתי עם הסטודיו שלי, MissMish (ועם עוד מלא דברים שאולי אכתוב עליהם בהזדמנות אחרת), ותיכף כבר מגיע "אחרי החגים" והשגרה המבורכת, וזה הזמן להכניס לתוך השגרה משהו שיגרום לך לקום בבוקר בחיוך ובתחושת מטרה. אצלי המשהו הזה זה ליצור וללמד צורפות. מה אצלך?
Comments